מגזין ברוח גלילית | גליון 172 | מאי-יוני 2022

מי אני מה אני דניאלה סגל קוראים יקרים, הסיפור שבחרתי להביא לכם היום הוא מתוך בלוג סיפורים נפלא של דניאלה סגל: מטפלת הוליסטית, מנחת ביודנסה, בלוגרית ומתעדת סיפורי חיים. מעיין בן אריה מפגשים מיוחדים ליחידים, לזוגות ולקבוצות בתחום "כירולוגיה וקריאת ייעוד הנשמה". סדנאות, קורסים והרצאות בתחום "סיפורים מרפאים" www.palmistry.co.il www.healingstories.co.il לעדית, חברתי היה כרטיס פלטינום של הנוסע המתמיד. בשנים שאני מדברת עליהן, רק לשלוש נשים בארץ היה כרטיס כזה. את מי היא לא פגשה בטיסות . ? מלכים ונסיכים, v.i.p- הכי-הכי של מחלקות ה שגרירי רצון טוב וסתם שגרירים, ידוענים רדופי פפרצ’י וכמובן נציגי האצולה העכשווית, הלא הם מנהליה הבכירים של תעשיית ההייטק. מה היה סוד הצלחתה של עדית? אני דבקה בדעה שגם אם מדובר בעסקים של מיליונים, מדובר, בסופו של דבר, בבני אדם. במילים אחרות – במערכות יחסים. בנוסף ליתר איכויותיה, לעדית יש תכונה אנושית נדירה: היא יודעת להקשיב. החיים שלכם מעניינים אותה באמת. אבל זה עדיין לא מספיק. כדי לפתוח לבבות צריך גם לדעת לשאול את השאלות הנכונות, ועדית ממש טובה בזה. אף אחד לא יכול לעמוד בפניה. ראיתי את זה שוב ושוב. את עדית הכרתי כשהיא הגיעה אלי לטיפול בכאב גב. “תוציאי ממני את הכאב הזה,” ביקשה. “מחכה לי מחר טיסה לסין.” לאחר אבחון קצר, העזתי להציע לה לבטל את הטיסה. עדית הביטה בי במבט נוקב, ואמרה: “לא משלמים לי שישים אלף שקל לחודש פלוס בונוס כדי לשכב בבית.” “אני מבינה. טוב, רק שתדעי שרפלקסולוגיה זה לא הוקוס פוקוס…” על כל לחיצה קלה בכף הרגל, עדית הגיבה בגניחות כאב. “היי! באתי להתפנק, לא לסבול,” ציינה. עשיתי אבחון מהיר: האדרנלין בשמיים. מערכת החיסון בקרשים. מסקנה ראשונית: סטרס ברמות מתקדמות. המלצה טיפולית: חופשה דחופה, רצוי בטבע, בלי ניידים מכל סוג שהוא. לבסוף הוספתי עוד אבחנה מלומדת: “את רואה עדית כמה שהגוף שלך חכם? הוא פשוט מאותת לך שאת זקוקה למנוחה.” “בינתיים אני זאת שאומרת לגוף שלי מה לעשות,” ענתה עדית בטון של מנכ”לית בכירה. הצעתי לה לעשות בדיקות. קיוויתי שכשהיא תראה את התוצאות שחור על גבי לבן, היא תשתכנע ותעשה משהו בנידון. היא המשיכה לבוא לטיפולים פעם בשבוע, לפני צאתה לעבודה. יום אחד, כמה חודשים אחרי שהכרנו והספקנו להתחבר, עדית הגיעה אלי הישר משדה התעופה. לא נפגשנו קרוב לשלושה שבועות, שבהם היא זיגזגה בכל רחבי ארצות הברית וקנדה. עוד לפני שהיא נשכבה על המזרון, היא בישרה לי: “התפטרתי מהעבודה. אני עוזבת בינואר, בעוד חודש וחצי.” “וואלה? סופי?” שאלתי, למרות שכבר הספקתי להכיר את כושר קבלת ההחלטות הזריז שלה, “איך זה קרה?” “אני יכולה להגיד לך בדיוק את הרגע,” ענתה. “זה היה בלובי של בית מלון אחד, לא זוכרת באיזו עיר, מיד ” של בון ג’ובי. בעצם, it’s my life“ אחרי סיום השיר זה קרה עוד לפני שהסתיים השיר…” היא שהתה בבית מלון בעוד עיר נטולת-שם, בחדר שלא היה שונה במאומה מכל יתר החדרים בהם שהתה בימים האחרונים. היא תכננה להיכנס מוקדם למיטה אחרי יום מתיש אם כי פורה באופן מיוחד: היא סגרה עסקה בשווי של כמה עשרות מיליוני דולרים. ולכן היא התפלאה על תחושת הדכדוך והריקנות הלא אופיינית שחשה פתאום. היא ירדה ללובי להתעודד מעט בעזרת כוסית קטנה לפני השינה. הלובי היה כמעט ריק, למעט זמר שחור אחד ששר וליווה את עצמו בפסנתר. קולו הצרוד שבקע בדד מתוך האפלולית הדהד בתיאום עם מצב רוחה המלנכולי. וכשהזמר החל לשיר, בסגנון בלוז, את ”, היא מצאה את עצמה מתייפחת בקול, it’s my life“ דמעותיה נושרות על דלפק הבר. “הפעם האחרונה שהיו לי דמעות בעיניים הייתה כשלקחתי שאיפה של סיגר קובני וזה היה לפני הרבה שנים.” “את יודעת,” הוסיפה ואמרה, לכאורה בלי קשר, “כשהייתי נערה חלמתי לנסוע להודו, כמו אימא תרזה, לעזור לכל המסכנים.” רצה המקרה, ובטיסה חזרה לארץ התיישב לידה ידוען חתיך שאינני יכולה לנקוב בשמו מטעמים ידועים. התפתחה ביניהם שיחה מלב אל לב על הגורל האנושי ועל משמעות החיים. בסופה, הבחור הנ”ל הציע לה לנסוע לאשרם של אושו, בפונה. “החוויה עשויה לשנות את חייך כמו שהיא שינתה את חיי,” הבטיח לה. עדית שמעה בקולו. מיד בסיום עבודתה היא טסה להודו, לאשרם. קיבלתי ממנה משם כמה מיילים נרגשים: “היום כל שרירי הפה שלי תפוסים. זה מסדנת הצחוק. צחקנו שבעה ימים, מבוקר עד ערב. שמת לב שצחוק ובכי נורא קרובים זה לזה? נראה שהם יוצאים מאותו מקום.” אחרי שבועיים הגיע מייל נוסף: “היום למדתי לדבר ג’יבריש. בן זוגי לתרגיל הזכיר לי את האקס שלי. וואו! מה שהוא היה צריך לספוג ממני! אמרתי לו, בג’יבריש כמובן, את כל מה שאני חושבת עליו. איזה הקלה!” ועוד מייל: “היום הגעתי למסקנה מרעישה: החיים האמתיים מתרחשים בסדנאות. בחוץ הכול פארש וזיוף.” ומייל נוסף: “היום התחלתי את הסדנה הכי נחשבת באשרם, סדנת ‘מי אני’. במשך עשרה ימים, מבוקר עד ערב, אנשים שואלים את עצמם את שאלת-השאלות – ‘מי אני?’ מבוקר עד ערב מי אני מי אני מי אני. אני רק מקווה שאני לא אתחרפן. גם זה קרה פה.” זה היה המייל האחרון שעדית שלחה מהודו. במשך כמה שבועות לא קיבלתי ממנה שום אות. למען האמת התחלתי לדאוג לה קצת. והנה, יום בהיר אחד, קצת יותר מחודש אחרי אות החיים האחרון, עדית הופיעה בביתי. היא נראתה נפלא. מעולם לא ראיתי אותה זורחת וזוהרת כל כך. אמרתי לה את זה. “כ-ן, אני מה זה מבסוטית! הייתה לי עכשיו פגישה עם יו”ר הדירקטוריון של חברה הייטק בינלאומית רצינית מאוד. התקבלתי לעבודה! שכר גבוה, בונוסים שמנים, והעיקר – הרבה טיסות טרנס-אטלנטיות.” עדית הצליחה להפתיע אותי שוב. “מה קרה ששינית דעתך?” שאלתי. “מה שקרה זה שמועדון ‘הנוסע המתמיד’ התכוון לשלול ממני את כרטיס הפלטינום שלי. לא היו לי מספיק טיסות.” “ו…?” שאלתי “לא נעים להודות אבל נבהלתי. פשוט נבהלתי.” עדית קמה לפתע, ניגשה אל קדמת הבמה, כלומר אל מרכז המטבח, נעמדה בפוזה של גיבור שכספירי, ובקול מלא פאתוס התפייטה: “מי אני מה אני בלי כרטיס הפלטינום שלי?” לאחר רגע ניגשתי גם אני אל הבמה: “מי אני ומה אני בלי הקטורת והשרוואל הלבן שלי?” ועדית: “מי אני ומה אני, בלי החוטיני האדום שלי.” ואני: “מי אני ומה אני בלי הגולדן-בלונד שלי…” וכך הלאה, וכך הלאה, כיד הדמיון הטובה התעופפו להן במטבח הקטן תחפושות ססגונית ומסכות וזהויות שאולות כמו נוצות צבעוניות בקרנבל ריו. כשנרגענו, הסכמנו בינינו שזו הייתה סדנת צחוק מוצלחת מאוד. אפילוג: בסופו של דבר, עדית התפטרה גם מהחברה הזאת, ולא חזרה יותר לעבוד כמנכ”לית בכירה. באותה שקדנות שמאפיינת אותה, היא נכנסה לתחום של מדיטציה ופילוסופיה בודהיסטית. היא ממשיכה ללמוד סינית בהצטיינות יתרה, ואת מספר התארים שהיא הוציאה בשנים האחרונות כבר הפסקתי לספור. אה, והיא גם רוקדת ביודנסה. למה אני מספרת לכם את זה? כדי לחזק את המסר שלי שאומר שאף פעם לא מאוחר מדי לרדת מהמטוס.

RkJQdWJsaXNoZXIy NDU2MA==